הורים מגיעים אליי ואומרים הוא לא מוזמן לימי הולדת, היא משחקת לבד בהפסקה, הוא נדחק לשוליים. הנטייה הראשונה היא לחשוב שחסרות לילד מיומנויות חברתיות ושצריך ללמד אותו איך להתחבר. לפעמים זה נכון, אבל לרוב ההתנהגות שרואים בחוץ היא רק הקצה של משהו שקורה בפנים.
שלוש סיבות שלא רואים מבחוץ
הראשונה היא חרדה מדחייה. ילד ששמע פעם אחת לא נשחק איתך יעדיף לא לנסות שוב מאשר להיכנס שוב לאותה תחושה. השנייה היא פחד מכישלון. משחק קבוצתי הוא מקום שאפשר להפסיד בו, לטעות בכלל, להיות זה שאיכזב את הקבוצה. ילד שמרגיש שהערך שלו תלוי בהצלחה יבחר לעמוד מהצד. השלישית היא ערך עצמי נמוך, האמונה השקטה שאני פחות מעניין, פחות מצחיק, פחות שווה. אמונה כזו מייצרת בעצמה התנהגות שמאשרת אותה.
למה תרגול התנהגות לבדו לא מספיק
אפשר ללמד ילד לומר אפשר להצטרף. אם בתוכו הוא בטוח שהתשובה תהיה לא, הוא לא ישתמש במשפט הזה. לכן אנחנו עובדים בשתי שכבות. בשכבה אחת מתאמנים ממש: הצטרפות למשחק, פתיחת שיחה, בקשה, אמירת לא, התמודדות עם קנטור. בשכבה השנייה נוגעים באמונה עצמה ובודקים מה הילד מספר לעצמו על עצמו.
המשחק כמגרש אימונים בטוח
בדרמה תרפיה אפשר לשחק את ההפסקה בלי הסיכון של ההפסקה. בובה אחת מזמינה למשחק ובובה אחרת מסרבת, ואז מחליפים תפקידים. הילד מגלה שהסירוב לא תמיד אומר משהו עליו, שאפשר לנסות שוב, ושיש לו קול משלו. ההצלחות הקטנות שנצברות בחדר הן אלה שנותנות לו אומץ לנסות בחוץ.
החלק של ההורים
לא לתקן את הסיפור החברתי במקום הילד, אלא להיות מקום בטוח לספר בו. להזמין חבר אחד הביתה במקום קבוצה גדולה, לחזק תחומים שהילד טוב בהם מחוץ לכיתה, ולהיזהר מלהעביר לו את החרדה שלנו מהבדידות שלו. ילד קולט מהר מאוד אם אנחנו מודאגים ממנו, וזה מוסיף לו משקל.