לכל אחד מאיתנו יש טווח שבתוכו אנחנו מסוגלים להרגיש, לחשוב ולהגיב בו זמנית. קוראים לו חלון הסובלנות. מתחת לחלון נמצאים הכיבוי וההסתגרות, ומעליו נמצאים ההתפרצות, הצעקה והבריחה. אצל ילדים החלון הזה עדיין צר, כי החלק במוח שאחראי על בלימה מתפתח לאט לאורך שנים. התפרצות היא לרוב לא בחירה אלא הצפה.
למה עונש לא מלמד ויסות
ברגע ההצפה הילד לא נמצא במצב שבו הוא יכול ללמוד. הוא לא שומע הסברים ולא שוקל שיקולים. אפשר להשתיק התנהגות בעזרת פחד, אבל זה לא מרחיב את החלון. מה שמרחיב אותו הוא חוויות חוזרות של להיות מוצף ולחזור לאיזון בעזרת מבוגר רגוע שנשאר לצידו.
מה עושים בטיפול
עובדים קודם כול עם הגוף, כי הוויסות מתחיל שם. תופים ותנועה שמעלים ואז מורידים עוצמה, משחקי עצור וזוז, נשימות עם בועות סבון, בנייה בחול. אחר כך מוסיפים שפה: לזהות את הסימן המוקדם בגוף לפני הפיצוץ, לתת שמות לרגשות בעוצמות שונות, ולתרגל את הבחירה שבין הרגש לתגובה. לבסוף משחקים סיטואציות אמיתיות מהבית ומהכיתה ומנסים בהן דרכי תגובה חדשות.
מה עוזר בבית
לזהות את מה שקודם להתפרצות, כי כמעט תמיד יש סימנים. לשמור על שגרה, שינה ואוכל, שהם הבסיס הפיזי של הוויסות. להיות המבוגר שנשאר רגוע גם כשקשה, כי מערכת העצבים של הילד מכוונת את עצמה לפי שלנו. ולדבר על מה שקרה רק אחרי שהסערה נרגעה, כשאפשר באמת לחשוב יחד. התקדמות בוויסות נמדדת פחות בהיעדר התפרצויות ויותר במשך שלהן, בעוצמה שלהן ובמהירות ההתאוששות. ילד שהתפרץ ארבעים דקות ועכשיו נרגע אחרי חמש עשרה דקות, עשה דרך משמעותית מאוד.