פחד הוא מערכת התרעה, לא פגם. תפקידו לשמור עלינו. בגיל צעיר הוא עשוי להתלבש על חושך, רעשים ומפלצות; בגיל בית הספר על פרידה מההורים, בדיקות ואסונות; ובגיל ההתבגרות על מה יחשבו עליי, מראה החוץ ועתיד. כשילד מפחד, המערכת שלו עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות, רק בעוצמה שלא מתאימה לסכנה האמיתית.
כשהגוף מדבר במקום המילים
כאבי בטן בבקרים, קושי להירדם, בקשות חוזרות לוודא שהכול בסדר, סירוב ללכת למקומות מסוימים — וגם קשיי בליטה: ביוטי לילה, בריחת שתן ועצירות. אלה לרוב לא מניפולציות אלא שפה. ילד לא תמיד יודע להגיד אני מפחד שיקרה משהו לאמא, אבל הגוף שלו יודע להגיד את זה מצוין.
לתת לפחד צורה ושם
בחדר אנחנו מוציאים את הפחד החוצה. מציירים אותו, בונים אותו מחומרים, נותנים לו שם ולפעמים קול. ברגע שהפחד הופך לדמות שאפשר להסתכל עליה, הוא כבר לא ממלא את כל הילד. אחר כך אפשר לדבר איתו, לשאול אותו מה הוא רוצה, ולגלות שלפעמים מאחורי הפחד מסתתרת דווקא דאגה או געגוע.
להרחיב את ארגז הכלים
לצד העבודה הרגשית מתאמנים בכלים מעשיים: נשימה שמאריכה את הנשיפה, משפט מרגיע שהילד בוחר בעצמו, חפץ מעבר קטן בכיס, סולם דירוג של עוצמת הפחד, וחשיפה הדרגתית ומתוכננת לדבר שממנו נמנעים. כל התמודדות שמצליחה מחזירה לילד פיסה של שליטה.
מה לא עוזר
לומר אין ממה לפחד, ללעוג, או להכריח חשיפה פתאומית. גם ההפך לא עוזר, כלומר לארגן את חיי המשפחה כך שהילד לעולם לא ייפגש עם מה שמפחיד אותו. הימנעות מרגיעה לרגע ומגדילה את הפחד לטווח הארוך. הדרך היא באמצע: להכיר ברגש, ולצעוד לקראתו בצעדים קטנים שהילד שותף לבחירתם.